קסהון – חיוכים כשנכנס לחדר

העצמת נוער

~ קסהון, 16

לפני שהכרתי את הפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה, הייתי אומלל. הייתי מכניס את עצמי לצרות בבית הספר לעתים קרובות, ולא רציתי לדבר עם אנשים בכלל. לא יכולתי לשוחח עם אנשים כי לא חשבתי שיש לי שפה משותפת עם אף אחד. כעסתי כל הזמן. רבתי עם האחים בבית ועם תלמידים אחרים בבית הספר. כשהפרויקט הלאומי של עולי אתיופיה הגיע לקרית ים, בית הספר הציב בפני שתי אפשרויות: להשתתף בתכניות המוצעות ולשנות גישה, או להישלח למוסד סגור לטיפול בבעיות משמעת, כי הם לא היו מסוגלים לטפל בי עוד. לא רציתי ללכת למרכז הנוער של הפרויקט הלאומי, אבל יותר פחדתי מן האפשרות השנייה. כשהגעתי למרכז הנוער של הפרויקט הלאומי חיי התחילו להשתנות, ומהר. מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים ובאופן כללי הרגשתי יותר שמח. עם השנים ברחתי מן הפנימייה שהייתי אמור ללמוד בה, והמדריך במרכז הנוער שכנע אותי לחזור למסגרת. כשחזרתי הכול היה יותר נעים. המורים שמחו לראות כמה השתניתי, והצלחתי למצוא עבודה במפעל. אני עדיין מגיע למרכז הנוער כשיש לי זמן, וכולם שמחים לראות אותי. אני מתמוגג כשאני רואה אנשים מחייכים כשאני מגיע. לפני שהתחלתי להשתתף בתכנית של הפרויקט הלאומי, אף פעם לא היו חיוכים כשנכנסתי לחדר.